<h1>ראבי"ה סימן אלף ע"ח</h1>
<h2>דף סט.</h2>
נכרי שהיה מעביר עם ישראל יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר, כגון שדואג הגוי שמא יבא הישראל אליו דרך (ה)עקלתון, אפילו הפליג ממנו יותר ממיל [מותר]. ואם הודיעו שהוא מפליג או שאמר לכו ואני אבא אחריכם (ו)סמכא דעתיה ואסור אם שהה יותר מכדי שיפתח ויגף ותיגוב דהלכה כרשב"ג כדאמ' [ע' ע"ב] וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש (לסתמ') [לשתומא] וקיימא לן כר' אליעזר דלא חייש לזייופי האידנא אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים ומשני משום שיכא, פירוש נקב קטן של מעלה שקורין שוש פיר"ל להוציא הריח. ונראה בעיני שאם אמר לכו ואני אבא אחריכם מיד לא סמכא דעתייהו ומותר.
היה נכרי אוכל עמו על השלחן ולגין וכו' והלך לו הישראל ולא הודיעו שהוא מפליג מה שעל השלחן אסור דלא מירתת דסבור דלכך מונח על השלחן. ואם אמר לו בשעת הליכה הוי מוזג ושותה הוי כהודיעו שהפליג ומחזיק את ידיו ליגע בכל מקום שירצה, והילכך מה שעל הדולבקי וגם חביות פתוחות שבבית אסורות מיד דנגע ולא מירתת (וסמכא דעתייהו שהוא מפליג מהן ואין מקפידין על מגע חבירם). וכן הלכה דהיכא דלא הודיעו שהוא מפליג (ו)אפילו חביות פתוחות שבבית (מיד דנגע) מותרות ואפילו שהה יום אחד וכן היכא שיכול לבא להן דרך עקלתון אפילו שהה יותר מיום אחד כיון דגוים בזמן הזה לא תקיף להו יצרא דניסוך לע"ז, אי ליכא למיחש לשמא גנב ושתה, (או) [ל]שמא נגע מחמת רשע לא חיישינן דלא חשו חכמים אלא היכא דאיכא הנאה, ואם הניח יינו במקום שהולכין ועוברין תמיד בני אדם מירתת בעל הקרון לגנוב ולשתות (אם) [ו]למגע דידיה לא חיישינן. וכן מצאתי. ואין נ"ל מה שפירש. אלא ה"פ היה אוכל עמו על השלחן ולגין על השלחן אסור, אע"ג דישראל יוצא ונכנס אסור דטעמא דיוצא ונכנס מותר משום דמירתת דהא אין לו רשות ליגע אבל הכא לא מירתת ליגע דסבור דלכך זימנו ליגע וליטול. אבל מה שעל הדולבקי מותר, דמירתת אם יוצא ונכנס. אבל אם הפליג אפילו לא הודיעו שהוא מפליג אסור דסמכא דעתיה הואיל ואינו רואהו תדיר. דהלגין הוי כמו חביות פתוחות אסורות אפילו לא הודיעו שהוא מפליג. דהאי דאמרינן לעיל המניח יינו בקרון, שיש חילוק בין הודיעו שמפליג ולא הודיעו, היינו בסתומות דווקא, דהואיל וסתום ולא הודיעו (מיירי) [מתיירא] שמא יבא קודם שיסתום ויגוב אבל פתוחות איפשר ליגע מיד. ומיהו יוצא ונכנס מותר אפילו פתוחות כדאמרינן [ע' ע"א] ההוא ישראל וגוי דהוו שתו חמרא וכו', והתם פתוחי' אבל מתיירא דמדכר מיד, והיינו יוצא ונכנס שידוע שבקרוב לבית הכנסת הלך ומיד אתי. ואי לא תימא הכי אמאי נקט התם לא הודיעו והכא איצטריך למימר אם יוצא ונכנס מותר גבי המניח נכרי בחנותו, אלא משום דהיין מגולה בחנות קאמר הכי, (ונ"ל) [וכולה] מתני' דמהתם ואילך מיירי ביוצא ונכנס, בר מסיפא דסתמא כרשב"ג.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא (מתא) [ביתא] דהוה יתיב חמרא דישראל וגוי על גוי אחדיה לדשא באפיה הוה איכא ביזעא בדשא אמר רבא כל דלהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ההוא ביתא דהוה יתיב ביה [חמרא] דישראל, וגוי אשתכח קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר. פר"ש כיון דאית ליה לאשתמוטי לומר לכך נכנסתי לא מירתת ואע"ג דבמגע היין לית ליה לאשתמוטי אסיר דאי לאו לנסוכי על למה ליה דעייל ולא דמי למניח נכרי בחנותו דכיון דברשות עייל וידעינן למאי עייל כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג מותר דסבר אי נגענא אתי וחזי לי(ה). ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי ושתו חמרא שמע(י) ישראל קל צלויי בבי כנישתא קם נפק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ישראל לחמרא ואתי. והילכ' כל היכא שנכנס הגוי במרתף ואחדיה לדשא באפיה אי אית [ליה] לאשתמוטי בנעילת הדלת חמרא אסור דלא מירתת. ולעיל דאסרי[נן] מהאי גיסא ומהאי גיסא היינו דאית ליה לאשתמוטי ביין שלו שהיה לשם, אפילו הכי דלהדי ביזעא שרי, ואי לית ליה חמרא לגוי ולית ליה לאשתמוטי ונתפס כגנב חמרא שרי כוליה אפילו שלא כנגד הביזעא. (פר"ש) ואם הניח הדלת פתוח אפילו אית ליה לאשתמוטי חמרא שרי דמימר אמר השתא אתי ישראל וחזי ליה. וכן אם הניחו רק (הניח) ויצא דואג הגוי דילמא חזו ליה ויתפרסם כההוא ישראל [וגוי] דהוו אתו בספינה ושמע ישראל קול (שישראל) [שיפורי] דמעלי שבתא על וכו'. ונראה דבזמן הזה כיון שאינן להוטין אפילו אחדיה גוי לדשא אין לאסור (על) היין (על) אלא א"כ יש לחוש לשתייה או לשום הנאה שלו וכן מצאתי.
<h2>דף ע:</h2>
ההיא רביתא דאשתכח ביני דני והויא נקיטא חופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתיה ואע"ג דהשתא ליכא חופיא אגבה אימור אתרמויי אתרמי ליה. ונראה בעיני דכי תלינן הני מילי בדבר ההוה להיות אבל אם תופס הגוי ברזא בידו (והיה) [והיין] מקלח מן החבית לא אמרינן מנפשה נפקא הברזא לחוץ והגוי הגביהה. ועוד שרבינו (שמ') [שלמה] פירש הטעם משום דקטנה היתה ולא ידעה בטיב ניסוך הילכך תלינן דמגבה דחביתא שקלה אבל בגדול לא תלינן. ובכל עניינים תלינן בדבר ההוה. ההיא מסוביתא דמסרה לה לגויה מפתח א"ר יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסרה לה אלא שמירת המפתח בלבד. עניין גנבים שנכנסו למרתף פי[רשתי] בתשובות של ע"ז [סי' אלף נ'] וגם במקצת זו וגם בסוף המסכתא.
<h2>דף עא.</h2>
האומנין ישראל ששלח להם נכרי חביות של יין נסך בשכרן עד שלא באת לרשותם מותר שיאמרו לו תן לנו דמיה משנכנסה לרשותן אסור. ואסור לאדם שיאמר לגוי (טל) [עול] תחתי לעוצר אבל אומר לו מלטיני מן העוצר. וכן מותר לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך ואפילו יתן המלך יין נסך מותר כיון שלא ייחד לתת לו יין נסך.
המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. אמר אמימר משיכה בגוי קונה. פסק ר"ת [ס' הישר חי' ס"ס תרצ"ח] דהלכה כאמימר.
<h2>דף עב.</h2>
נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של [גוי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של] ישראל אם יש בו עכבת יין (ו)אסור. ובעניין נצוק חזרנו להדא הלכה. ובירושלמי [ה"י] מפרש ההוא עכבת יין לכלוך יין כמ' דתמר [הושע ו' ח'] עקובה מדם. ואם הוא נגוב לא בעי ניגוב באפר והכשר כדלקמן [ע"ד ע"ב] כיון שלא נאסר אלא ע"י נצוק ולא שפכו ממש בתוכו היין נסך, וכמה קולות הקילו בנצוק כדפרי[שית] נמי לעיל, ואפילו כי מוקמינ' ביה כמו שאם היה ממש שנ[ש]פך בו. אבל לא נקל בו משום שמשפך של ישראל הוא ומלא בליעת יין כשר, דהא אמרינן לעיל [ס' ע"ב] ההוא גוי דאשתכח במעצרתא [ו]מסיק דבעי הדחה וניגוב אע"ג דשל ישראל היתה מדקאמר במעצרתא בסתם. ויש (ו)שמחלקין בין לשל גוי בין לשל ישראל. הנצוק והקטפרס פירשתי לה בסימן תתקפ"ח.
